התקפת החמאס הברברית ב- 7.10.23 גרמה באופן מובן ליחס קשה מאוד בקרבנו (היהודים בישראל) נגד הפלסטינים. כחלק מכך, ובכך אתמקד: נשמעת טענה בקרבנו כי אין סיכוי לשלום בין הצדדים, וזאת כי הפלסטינים, כעת וגם בעבר, מעולם לא היו מעוניינים בשלום (שכרוך בסיום הסכסוך ע"ב פתרון שתי המדינות). זו טענה חשובה מאוד, כי אם היא נכונה, המצב מאוד פסימי עבורנו. אך האם טענה זו נכונה?
כחוקר סכסוכים, אבחן זאת, במגבלת היריעה הנוכחית, רק על פי סקרי דעת הקהל שנערכו בקרב מדגם מייצג של הפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית וברצועת עזה. הסקרים נערכו ע"י המכון הפלסטיני למחקר ולמדיניות סקרים שבראשות דר' ח'ליל שקאקי (מכון וחוקר מוערכים בקרב הפלסטינים, בישראל ובעולם).
לפי ממצאי דר' שקאקי: בדצמבר 2023 רוב הפלסטינים (64%) התנגדו לסיום הסכסוך ע"ב פתרון שתי המדינות. כלומר, מבחינה זו בהווה תמונת המצב אכן פסימית לגבי האפשרות לפתרון הסכסוך בהסכם שלום.
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
יחד עם זאת, בעבר, בדצמבר 1999 (סמוך לפני קיום פסגת קמפ דיוויד בקיץ 2000, עת בקרב שני העמים הייתה יותר אופטימיות לגבי פתרון הסכסוך) התמונה הייתה ככלל הפוכה. באותה עת 75% מהפלסטינים תמכו בניהול המו"מ לשלום עם ישראל (שכאמור כרוך בסיום הסכסוך ע"ב פתרון שתי המדינות). כל זאת, בניגוד לעמדת החמאס: שלא מכיר בישראל, ולכן גם לא בפתרון שתי המדינות, ולכן אין כל אפשרות לקיים עימו מו"מ לשלום.
יותר מזאת: הפלסטינים באותה תקופה לא רצו רק "שלום קר", שנובע מחתימת הסכם שלום תוך כדי השארה ללא שינוי של משקעי העבר הקשים בקרב שני הצדדים. שלום קר כזה יכול לעורר את החשש בקרבנו מ"הכוונות האמיתיות" לכאורה של כל הפלסטינים (שתי מדינות כשלב ביניים למטרה האמיתית שלהם: השתלטות בעתיד גם על שטח מדינת ישראל, מדינת פלסטין מהנהר עד לים). בשלהי יולי 2000 (מיד לאחר סיום ועידת קמפ דיוויד, ולמרות כישלונה) 75% מהפלסטינים תמכו בכך שלאחר הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, יכונן תהליך פיוס בינם לישראל.
מהאמור לעיל ניתן להסיק, כי אין זה נכון שהפלסטינים תמיד התנגדו לשלום ע"ב פתרון שתי המדינות – כי בשלהי 1999 רובם תמכו בכך, ובאמצע 2000 רובם תמכו בפיוס. כלומר, אין אצל הפלסטינים משהו אינהרנטי וקבוע נגד-שלום. זו תמונת מצב יותר חיובית ואופטימית עבור אלו מאיתנו שמעוניינים בהגעה להסכם שלום עם הפלסטינים לשם פתרון הסכסוך.
בכך שללנו את הסבר ה"משהו הינהרנטי וקבוע אצל הפלסטינים נגד-שלום" כמסביר את הפער הגדול בין ממצאי הסקרים בהווה ובעבר; אז כיצד בכל זאת ניתן להסביר פער זה? הנושא רחב היקף, ולכן נתייחס אליו בקצרה. סביר כי הפלסטינים יסבירו זאת ולו בחלקו באיבוד תקוותם לפתרון הסכסוך ע"ב פתרון שתי המדינות עקב התנהגותה של ישראל במהלך התקופה האחרונה. בכך הם כנראה יתכוונו לדוגמה: להרחבת ההתנחלויות והתגברות האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים בגדה המערבית, כמו גם היעדר פעילות של ישראל במשך כ-15 השנים האחרונות לקידום תהליך השלום, הקיצוניות של ממשלת הימין הנוכחית והחשש לגורל מסגד אל-אקצא. סביר, ולו בחלקו, כי להסברים אלו יש בסיס כגורמים לפער בין ממצאי הסקרים.
יחד עם זאת, מהצד השני, יהודים בישראל סביר כי יטענו, כי הפלסטינים חייבים לקחת אחריות להתדרדרות המצב מאז 1999-2000. בכך הם יתכוונו, בין היתר: לפעולות הטרור והתקפות הטילים הרבות והקשות שבוצעו על ידי הפלסטינים במהלך השנים (וטבח ה-7.10.23 כשיא שלהן), ההסתה לטרור הקיימת במערכת החינוך הפלסטינית, תשלום פיצויים לטרוריסטים ע"י הרשות הפלסטינית, והתמיכה הגוברת בקרבם בחמאס הקיצוני ששולל את קיומה של מדינת ישראל. גם להסברים אלו יש בסיס – אך טענות אלו רובנו, היהודים בישראל, כבר מאמצים; בעוד שראוי שאנו נשקול גם את הטענות הפלסטיניות שהוצגו לעיל (כי מטענות אלו רובנו מתעלמים).
לסיכום ההסבר לפער בסקרי דעת הקהל שתואר: המצב מורכב, הפער נובע מגורמים רבים, שלעניות דעת הח"מ נובעים מהתנהגות שני הצדדים.
משמעות מרכזית של הניתוח שלעיל: מתקפת וטבח ה-7.10.23 גרמו ובאופן מובן לתחושה קשה מאוד בקרבנו נגד הפלסטינים. יחד עם זאת, אנו נפגע מאוד בעצמנו אם תחושה קשה זו תגרום לנו לפעול באופן לא רציונלי; בהקשר הנדון: לייחס לפלסטינים עמדה אינהרנטית וקבועה נגד השלום. זאת, כי ייחוס כזה הוא כאמור חסר בסיס, ויפגע בסיכויים לפתרון הסכסוך בדרכי שלום. רק עמדה רציונלית תגרום לנו לפעול באופן חכם ונכון עבורנו. חובתנו לבנינו, שבהיעדר הסכם שלום לבטח יישלחו בעתיד לשדה הקרב, כדי למנוע את מותם, כמו גם כדי למנוע מות רבים בעורף הישראלי, היא לפעול באופן המקסימלי לקידום השלום מול הפלסטינים המתונים.
וקיימים פלסטינים מתונים התומכים בשלום ע"ב פתרון שתי המדינות, וגם בכירים ביותר. כדוגמאות מרכזיות אפשר להתייחס לאבו מאזן ולמרואן ברגותי (שאכן הוא טרוריסט והיחס השלילי נגדו בקרבנו הוא מובן, אך יש נימוקים כבדי משקל התומכים בשחרורו, כדי לסייע לנו). עם פלסטינים כדוגמת אלו ראוי לעשות את כל שניתן לשם קידום השלום. כל זאת, למרות ועקב החששות שלנו – קידום בצורה חכמה וזהירה.
הצורך בפעולה מקסימלית כעת לקידום השלום דוחק במיוחד לנוכח מה שהתברר לאחרונה: החולשה הצבאית והמדינית של ישראל, שללא תמיכתה העצומה של ארה"ב, ומדינות מערביות אחרות, הייתה נמצאת בסכנה קיומית בעקבות מתקפת החמאס ומה שנלווה לה. ויותר מזאת: תמיכה בינלאומית זו בישראל הולכת ונחלשת בין היתר, עקב סירובה של ישראל במשך שנים רבות להתקדם עם תהליך השלום. עקב כל זאת, חובה עלינו להשתחרר מהאשליה שרווחה בקרבנו שנים רבות, כי נוכל להמשיך לשלוט בגדה המערבית לנצח – זה אינו נכון. אכן, התקדמות בתהליך השלום, אם כך יהיה, תהיה קשה והצלחת התהליך אינה מובטחת. יחד עם זאת, זו האפשרות הטובה ביותר שיש בפנינו, ולכן חובה עלינו לעשות את המקסימום בכיוון זה.
דר' רפי נץ-צנגוט הוא חוקר של סכסוכים בינלאומיים ככלל, והסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט ([email protected])
