משום מה נדמה לנו שהארוחה המסורתית של ליל הסדר אינה עולה בקנה אחד עם בריאות ודיאטה, ואנחנו נכנסים ל"כוננות השמנה". אבל בהסתכלות לעומק – ארוחת החג המסורתית בליל הסדר היא שיעור תזונתי מאלף בעיצוב הסדר וההרכב של ארוחה נכונה, במיוחד עם השילוב של החברותא, ההקשר, התוכן, המסורת, והמעורבות חברתית.
מתחילים עם ההגדה והטקס שלפני הארוחה, שמחמת חגיגיותו ועניינו, אנחנו פחות מתנפלים ויותר שולטים באכילה, בניגוד לחטא התפוח הקדמון – שהפיתוי גבר על הציווי!
מתחילים ב"הא לחמא ענייה" – מברכים ומקדשים את לחם העוני שאכלו כשיצאו ממצרים – המצות – שעכשיו, בזיכרון הלאומי הוא הופך לחגיגי וסמלי. יש כאן תוכן – אכילה מודעת – ולא סתם "זכרנו את סיר הבשר הבצלים והשומים".
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
עם האמירה ש"כל דיכפין ייתא ויאכל, וכל דיצריך יתא ויפסח" עולה המשאלה לסדר עולמי חדש, בו מקדשים את מצוות "פרוס לרעב לחמך", ובפסח גם את מצתך, ומברכים על ההזדמנות להתחלק עם האחר במה שיש – וכך יש מזון לכולם.
צלחת הסדר מזמנת לנו סמליות והקשר היסטורי-חברתי של המזונות: לדוגמא: מרור – על שום שמיררו את חיינו במצרים. חרוסת – לזכר עבודת הפרך בטיט של בני ישראל במצרים בעת בניית הפירמידות ו'ערי המסכנות'. זרוע – על שום שהוציאונו ממצרים בזרוע נטויה ובמורא גדול, ועוד.
כך הופכים את המזון בסדר הפסח למילון חוויות והקשרים, שמורידים את תשומת הלב ממעגל ההתניה של מזון – תאבון – אכילת יתר והשמנה. "והגדת לבנך" ולשאר הסובבים – את כל זה, ועוד יותר – בהסברים, ציטוטי חכמים, ואפילו המחשות והדמיה – כי זו מהות ההגדה.
והארוחה עצמה? יחד עם התכנים וסדר ההגדה, מאפשרים לתיאבון להירגע, ולכן עדיף לאכול לפי הכללים שמכתיבה ההגדה, ולא לפי הרעב. מנה ראשונה – מרק עם קניידלך – זול, חם, משביע ומרגיע, ויכול להספיק (אם מוסיפים מים וקמח מצה…) לכמות סועדים משתנה.
ארוחה חגיגית אינה מחייבת ריבוי שומן ופחמימות כקלוריות מכבידות ומעייפות. לכן עדיף חלבונים צמחיים, מעט בעופות ודגים, ואם בכלל – 'נגיעות'/ מעט בשרים (שקשים לעיכול ולשינה בלילה…), שאינם עתירי שומן ותורמים לשובע. וגם הקינוח כבר פחות מאיים – כי שבענו והותרנו, והתרגשנו ורוממה רוחנו, ולכן גדלה השמחה וההנאה היחסית לגודל המנה, וגם מנה קטנה תחשב כגדולה ומספיקה.
גם בשתיית היין האדום יש הגיון: כי כמו שנאמר – ש"טוב לבו ביין" – הוא טוב לרוממות הרוח (שמשכיח את הרעב), משפר את פרופיל השומנים בדם, ויש בו חומרים מו הצבע האדום (רזברטול), המעיד על מקור היין מענבים אדומים, שמונע נזקי חמצון, ומפחית תהליכי דלקת וקרישיות הדם.
ומה השיעור לחיים? שכדאי ללמוד מחוכמת אבותינו את היתרונות של ארוחה עם תוכן ומשמעות, וגם כמפגש משפחתי-חברי בין אנשים קרובים ורחוקים; ומחוכמת התזונה המסורתית – שהרכב וסדר נכון של טעימות ומנות, התורמים גם לשובע מהיר יותר וגם להגנה בריאותית! ובמקום לפחד מארוחות חג, ליישם את הטכס והמשמעות, והחברותא והזמנת האחר – לא רק כדי לצאת צדיק, אלא כדי לצאת חכם ובריא! חג שמח!
פרופ' ניבה שפירא דיאטנית קלינית ואגרונימית, מייסדת החוג לתזונה במכללה האקדמית אשקלון.
