"אם עוד פעם נתכתש זה עם זה בשנאה, מדינת ישראל תחדל מלהתקיים"

איך אפשר השנה לאחל ״חג שמח״ ואיך אפשר לשמוח? את הדברים האלה אגיד למשפחתי בפתח ליל הסדר.

ביציאת מצרים, לפני כ- 3,300 שנה מלאך המוות פסח דווקא על בתי יהודים ואילו השנה, באותה שבת איומה, מלאכי המוות חיפשו דווקא יהודים כדי לרצוח אותם.

אז איך אפשר לשמוח כשכל כך הרבה משפחות איבדו את הבת או הבן, האחות, האבא או הסבתא?

איך אפשר לשמוח כאשר 133 אחינו ואחיותינו נמצאים ברגעים אלו בידי חיות האדם בעזה?

איך אפשר לשמוח כאשר רק היום הודיעו לנו על מותו של רס״ן דור סימל שנפל בגבול הלבנון יחד עם מאות מבנינו הטובים? אפשר וחייבים.

אבל השמחה אינה במובן של ״וואו איזה כיף! אני מאושר!״. לא. לא כיף וברור שאנחנו לא מאושרים. השמחה היא הוראת פעולה כלפי עצמנו: ״אל תתבשלו בדיכאון של המצב הקשה, קומו, תיזמו, תתאחדו, תפעלו יחד כדי להוציא אותנו מהבור האפל אליו נקלענו אל בנייה מחודשת של מדינת ישראל״.

אנחנו נקרא בהגדה לצאת מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה.

זו הפעולה הנדרשת מאיתנו עכשיו. אנחנו נדרשים להיות פעילים, אקטיביים. זה לא יקרה לבד. זה סיפור העם שלנו מאז ומתמיד. פעולת היציאה מאסון נורא של מוות וחוסר אונים למעשה גדול של יצירה, חירות וריבונות.

לפני 3,300 שנה, ממצב נוראי של עבדות מייאשת במצרים בו רצחו לנו את התינוקות הזכרים, קמנו ועשינו מעשה נועז—קמנו, התנערנו מאדוננו המצרים, חצינו את ים סוף, קיבלנו תורה, התאחדנו, כבשנו את ארצנו והקמנו את המדינה היהודית שלנו בארץ ישראל.

ושוב, לפני 76 שנה, מתהום אפלת השואה, קמנו, התנערנו, התאחדנו ותוך 3 שנים (!) בלבד עשינו מעשה נועז—הקמנו מדינה יהודית בארץ ישראל מול כל הסיכויים. נס שאינו נופל מיציאת מצרים.

עכשיו הדור שלנו נדרש לאותה פעולה בדיוק: לקום מההלם ומהדיכאון, להתנער להתאחד ולהקים מחדש את מדינת ישראל.

הפעולה הנועזת שנדרשת מאיתנו היא גם להיות חזקים כלפי אויבינו בחוץ, אך במיוחד להיות נועזים ביחס לעצמנו פנימה: להתנתק ממחנאות נוחה וחמימה אך נוראה והרסנית: ״גוש הימין״, ״מחנה השמאל״, ״הדתיים״, ״הפורום החילוני״, ״החרדים״. ״הם אשמים בהכל״. זה קשה. אבל ה-מחנה האמיתי של כולנו זה יהודים-ישראלים. ״הם״ לא אויבים שלנו. הם אחים שלנו.

אהיה ברור: האחדות לא נועדה כדי שיהיה לנו נחמד יותר ביחד; האחדות היא תנאי לקיומנו. השנה הזו הוכיחה לנו בצורה הכי ברורה: קרענו את עצמנו מבפנים, והאויב זיהה זאת ותקף אותנו בשיא חולשתנו. אם עוד פעם נתכתש זה עם זה בשנאה, מדינת ישראל תחדל מלהתקיים.

אז מה כל-כך נועז בלהתאחד? מה כל כך קשה? קל לומר ״נתאחד״, אבל קשה באמת לוותר ולהתפשר. כל אחד רוצה להתאחד, אבל בתנאים שלו. באידיאולוגיה שלו. אז לא. נניח בצד אידיאולוגיות (משפט קשה לכתיבה) ונעבוד על הדברים המשותפים: שיקום הביטחון, הכלכלה והחברה. כשאנחנו ביחד, אין לי ספק שנתגבר על אויבנו.

וגם, נוח לנו מאד לצפות בערוץ הטלוויזיה של השבט שלי, בעמוד פייסבוק של עצמנו, וביחד לשנוא את הצד השני.

אז צריך לצאת מאזור הנוחות. לתפוס אומץ להתפשר ולוותר אחד לשני פנימה. פשרה פנימית וויתורים למען אחדות – היא היא האידיאולוגיה החשובה כיום.

אני מאחל לכולנו חג של חירות. חירות ל-133 החטופים. חירות משנאה פנימית. חירות בארצנו. באהבה עמוקה אליכם, נפתלי בנט.