רועי כשר, לוחם צה"ל במילואים, שיתף בעמוד הפייסבוק שלו את התחושות הקשות והנוראיות שהוא חווה כתוצאה מהלחימה הממושכת ברצועת עזה, "אני מפרסם פה משהו מאוד אישי וקשה, יותר מכל מה שפרסמתי עד עכשיו." פתח רועי את הפוסט המרגש והוסיף, "אני מאוד לא בטוח במהלך הזה אבל אני מרגיש שקצת אין לי ברירה."
"איך מחברים את כל הנקודות לקו אחד? אני כועס, על המון דברים, על המון אנשים, על העולם, על היקום, על עצמי. סבב ג' כבר ממש מעבר לפינה, התאריכים מסומנים ביומן, והמדים והנעליים כבר בהיכון. עברו בסך הכל חודשיים מסיום סבב ב', והיה איזה חודש חסד אחד שלא תיקתק לי בו שעון מעל הראש, ואז הגיעה ההודעה. אתם יורדים לחודש וחצי בעזה, באוגוסט, כבר עכשיו אני מתחיל לאגור משחה נגד שפשפות כי כנראה זה יהיה המוצר הכי נצרך שם." כתב רועי.
הוא מוסיף כי "אם ב7.10 כל העם היה איתנו, והיה לנו גב משמעותי וחזק שבאמת חיזק ועזר, אז עכשיו זה ההפך, לא רק שאין כבר את הגב, יש כבר אנשים שבאים נגדי מילא זה היה רק טוקבקיסטים רעילים אבל אני גם שומע את זה ממשפחה וחברים, "יא פראייר" "בשביל מה אתה מקריב את עצמך?" "אתה בוחר להיות שם אז תפסיק להתבכיין". אני שקוף, תקוע בין הזמנים, בלי שום אפשרות להתחיל שום דבר ארוך טווח, לא למצוא עבודה, לא לבנות זוגיות, החיים הם בנתיים. סביבי יש אנשים שכבר הודיעו שהם לא יגיעו לעוד סבב, יש להם דברים יותר חשובים לעשות, יש להם לימודים, יש להם עבודה, יש להם זוגיות, יש להם ילדים, הכל באמת סיבות טובות להגיד "חאלס" אם אני נלחם על הבית, כדאי שיהיה לי בית. ולי אין את אף אחד מהדברים האלה, אז אין לי שום לגיטימציה אפילו לנסות להגיד לא. אף אחד לא נדפק מזה שאין יוצא לעוד חודש וחצי בעזה, ובמקום מסוים זה גורם לי להרגיש שהחיים שלי שווים פחות."
• זאת ההזדמנות שלך! נסדר לך קריירה ונלווה אותך להצלחה - לפרטים נוספים לחצו כאן
הוא ממשיך לספר כי "לפני שנה סיימתי לימודי קומפוזיציה וניצוח, מקצוע שגם ככה מאוד מאוד קשה למצוא בו פרנסה, ואיך שהתחלתי להרגיש שאני מוצא איזה מסלול עם פרנסה המלחמה פרצה וקטעה הכל. פרויקטים התבטלו, מצאו לי מחליפים, והחיים המשיכו בזמן שאני שורף טונה בעזה. בסוף סבב א השתחררתי לוואקום ענק וחונק, אין לי בית, אין לי עבודה, אין לי זוגיות, וכל זה בנוסף לתהום שנפערה ביני ובין העולם הגעתי למצב נפשי מאוד קשה, הרחקתי מעצמי אנשים, התבודדתי, לפעמים זה היה מרצון, ולפעמים כניסיון לאותת לסביבה שאני צריך עזרה, זה לא עזר, נשארתי בודד ולבד. ואוי הרווקות, כמה קשה להיות רווק במלחמה הזאת, אין לי בן זוג אין לי מי שיתקשר לבדוק מה איתי, ולי אין למי להתקשר בסוף היום, אני חוזר הביתה באפטר לבית ריק וחשוך, עם אוכל מקולקל במקרר וכביסה מאובקת על המתלה, אף אחד לא מכין לי סיר קציצות, והמיטה גדולה וקרה."
"אני כל הזמן שואל את עצמי בשביל מי אני נלחם? באמת בשביל מי? בשביל מה? זה שווה את המחיר שאני משלם? כל כך הרבה מדברים על החיבוק שצריך לתת למילואמניקים שחוזרים משם, כמה קל לכתוב את זה וכמה קשה לעשות את זה, אני מרגיש נטוש, שהמדינה נטשה אותי, שהחברים שלי נטשו אותי, שהמשפחה שלי נטשה אותי." תיאר רועי את תחושותיו הקשות והוסיף, "שמעתי שפוסט טראומטיים אומרים "היה לכם קל יותר אם היינו חוזרים בארון" בנקודה הזאת מודה שאני מרגיש הכי קרוב למחשבה הזאת. אני לא יודע למה אני מפרסם את זה, ומה אני מצפה שיקרה, זה גם יכול להישמע אובדני קצת, אבל אני לא יכול לשאת בתוכי את כל הדברים האלה."
