היוזמה השנויה במחלוקת להגירה מרצון של פלסטינים:Lessons Learned ומה אפשר להסיק ממנה?

מי מהממשלה הישראלית שמהרהר בהגירת פלסטינים מרצועת עזה, מוזמן לבחון את ההיסטוריה. ניסיון כזה כבר התרחש – והוא נכשל. אחד מהערכים הבולטים שעימדו את הציבור הפלסטיני הוא העמידה האיתנה וההיאחזות בקרקע. "אדמה לא נוטשים" – זהו המוטו שמלווה את רעיון השיבה לפלסטין ונמצא בלבבות רבים, גם בגדה וגם ברצועה.

רעיון ההגירה מעזה לאחר מלחמת ששת הימים היה כה סודי, עד כי אחד מהיוזמים, האלוף שלמה גזית, התייחס אליו בביטול ואמר כי יש לתלות את מי שמדבר עליו. הסודיות הייתה חשובה לא רק כלפי הציבור הישראלי, אלא גם כלפי העם הפלסטיני עצמו. מי שעסק בנושא ידע כי עידוד ההגירה צריך להיות אישי, שכן אם תדע אוכלוסיית המקום על כך, היא עשויה להתנגד בכוח למהלך כלל ארצי.

הסוד נשמר ביישוב תכנית ההגירה, אך כמו בכל סוד, גם כאן נחתם סדק. ב-4 במאי 1970, שני צעירים מעזה, טלאל אל־דמסי וח’אלד עבד אל־קסאב, ניסו להתנקש בשגריר ישראל בפרגוואי, בנימין בר־און. במהלך ניסיון זה, הרגו את עובדת השגרירות, עדנה פאר, ופצעו את חברתה דיאנה זבלוק. במהלך החקירה טוענים השניים כי הונהגו על ידי ישראל להגר מפרגוואי.

ברקע העובדות המוצגות, עמדו חוקרי המשטרה המקומית על כך שהסיפור שייך למקרים של רצח בחסות שוד במדינה המוכרת בפשעיה. התגובה הרשמית של הממשל הישראלי הייתה כי מדובר בשני מחבלים בשירות הפת"ח. הממשל לא רצה לחשוף את נושא ההגירה, בשנתיים לאחר מכן, אל־דמסי ואל־קסאב נידונו ל-13 שנות מאסר.

לאחר מלחמת ששת הימים, התרחשה הגירה מרצון של תושבי עזה. יוזמים ליעד ההגירה היו צריכים לחתום על הצהרת סודיות. במשך ארבעה עשורים השיח בנושא נשמר, עד שנחשף דרך תיקים בארכיון צה"ל. השאלה מדוע נבחרה רצועת עזה ולא יהודה ושומרון נוגעת לעתידה הלא ברור של הגדה, אשר הוסרה במהרה מסדר היום.

רעיון הוצאת תושבי רצועת עזה, מהמקור של שיחה בין שלושה אישים בכירים, הניב את המושג המוכר "השד הדמוגרפי הערבי". הם עסקו בדאגות מהתרבות האוכלוסייה בתנאים קשים ברצועה. בין שלל הדאגות הביעו השניים חשש כי אם לא יהיה שינוי, רמות התמותה והילודה יעמדו בפני בעיות קשות.

אשכול, ראש הממשלה, גילה עניין בשאלה אם יש מקום לקוות שנשים ערביות יולידו פחות ילדים, והדעות רוחשות סביב תהליך הדמוגרפי הזה, הובילו ליצירת מסמך סודי המכוון לבעיית ההגירה. המסמך קבע מדיניות ברורה להוציא כמה שיותר ערבים מהשטחים.

מנכ"ל המיזם הייתה עדה סרני, שהתמחתה במבצעי ההגירה. היא פעלה להקים משרדי נסיעות פיקטיביים ברצועת עזה, אשר קראו לצעירים המקומיים למצוא "חיים חדשים במדינות זרות". השחקנים המרכזיים חיכו לתוצאה שתשיג את המטרה.

בתהליך, כשחיברו כיוון ההגירה בירדן, פנה אשכול לראש המוסד וצוות המוסד לחפש מדינה דרום אמריקאית שתהיה מוכנה לקלוט את המהגרים. פרגוואי נבחרה, ונחתם הסכם לקבלת עובדים תוך כדי שמירה על כבוד המהגרים.

למרות מאמצים מרובים, יוצאי רצועת עזה שהיגרו לא השיגו את המספרים המקווים, כאשר אלפי פלסטינים ניסו לחזור למשפחותיהם. עדה סרני, שניהלה את המיזם, דיווחה על מספרים נאים, אך לא הגיעו לממדים המהותיים שהיו מוכנים לראש הממשלה, אשר באופן תדיר שאל "נו, כמה ערבים שילחת?".

הכותב הוא אל"ם (במיל'), מרצה במכללת הגליל המערבי, שימש בתפקידים בכירים בשטחים.